מזונות ילדים

מזונות ילדים, כמו נושאים רבים בתחום של דיני המשפחה, מושפעים ממערכת היחסים המורכבת בין הדין העברי, לבין החוק האזרחי במדינת ישראל. בכל הנוגע למזונות ילדים של בני זוג יהודיים, לפי הגמרא (מסכת כתובת סה ע״ב), נקבע כי רק האב חב במזונות ילדיו, ורק עד שהם מגיעים לגיל 6 (לאחר גיל 6, נקבע בתקנות אושא כי האב יישא רק בעלות הצרכים החיוניים, כפי שיפורט בהמשך). המחוקק הישראלי אף קבע כי מזונות של בני  זוג יהודיים ישולמו בישראל לפי הדין האישי, היא ההלכה היהודית. על פי תקנות הרבנות הראשית, הורחבה חובת המזונות, וכיום החובה הנקבעה היא עקרונית עד גיל 18, כאשר הפסיקה הרחיבה וקבעה, כי בתקופת השירות הצבאי יעמדו המזונות על שליש מגובה דמי המזונות אשר שולמו עד למועד זה.

כיום ובניגוד להלכה במצבים מסוימים, גם אמהות עשויות לחוב במזונות. למתח הזה בין מערכות הדינים יש נפקויות רבות לעניין. דוגמה חשובה לכך היא הנושא של כריכת מזונות ילדים לתביעת גירושין: לפי הגישה שהתפתחה במערכת בתי המשפט בשנים האחרונות, ילדים הם צד ג׳ לתביעת המזונות, ולכן לא ניתן לכרוך את הדיון במזונות ילדים לתביעת הגירושין: זו זכות עצמאית של הילד, לא תלויה בהורים בזכות של ההורים, ואינה מושפעת לכאורה מנושא הגירושין.

בשנות ה-60 נקבע בהלכת שרגאי בבית המשפט העליון, כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון במזונות ילדים (זאת להבדיל, מתביעה להשבת הוצאות על מזונות ששילם אחד מן ההורים, אותה כן ניתן לכרוך). בבג"ץ 6929/10, פלונית נגד בית הדין הרבני הגדול, אשר ניתן בשנת 2013, נקבע כי למרות שהסכם גירושין אושר בבית הרבני, והתייחסו בהסכם למזונות ילדים, לבית הדין הרבני לא הייתה סמכות לדון בנושא של מזונות ילדים, היות ולא היה דיון לגופו של עניין בהסכם. עם זאת, היו בפסק הדין אמירות עקרוניות שאפשרו דיון של בית הדין הרבני בנושא מזונות ילדים, כאשר העניין נכרך לדיון בתביעת גירושין. משפטנים רבים ראו בפסק הדין הזה ביטול של הלכת שרגאי.

בשנה שעברה לעומת זאת, נקבע בבית המשפט העליון (בע"מ 7628/17, פלוני נגד פלונית), כי יש לחזור להלכת ולקבע מחדש את הלכה שרגאי, ולקבוע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי לא ניתן לכרוך תביעה למזונות ילדים לתביעת גירושין בבית הדין הרבני, ובית הדין הרבני יוכל לדון במזונות ילדים רק בהסכמת הצדדים.

הבחנה בין סוגי צרכים במזונות ילדים

הדין האישי ההלכתי החל על יהודים מכוח החוק כאמור, מבחין בין שני סוגים של צרכים של הילדים: צרכים הכרחיים/ חיוניים, וצרכים שאינם חיוניים. צרכים חיוניים הם למשל מדור (בית המגורים), חינוך, מזון, הלבשה וכדומה. לפי דין תורה, עד גיל 6 חייב האב באופן אבסולוטי במזונות ילדיו, וללא קשר למצבו הכלכלי (אפילו אם הילד עשיר מאוד והאב עני).

לעומת זאת, כאשר הילד הינו מגיע לגיל 6 ועד שמגיע גיל 15, יישא האב בתשלום מזונות עבור הצרכים ההכרחיים של הילד בלבד, ואילו האם משתתפת יחד עם האב בתשלום עבור הצרכים שאינם נחשבים הכרחיים, בהנחה שהיא יכולה להרשות לעצמה (כלומר, החובה חזקה יותר כלפי האב). בהגיעו של הילד לגיל 15, ההוצאות לגידולו נחשבות בהלכה ״דין צדקה" ולפיכך האב והאם מתחלקים בהוצאות הכנסותיהם האישיות. בפועל, בתי המשפט אינם דווקניים בנוגע לחלוקה הברורה הנעשית בדין העברי, ומגלים גמישות מסוימת בקביעת החובה במזונות.

הלכת השוויון במזונות ילדים

עניין נוסף החשוב ורלוונטי לנושא המשפטי של מזונות ילדים, הוא הלכה חדשה יחסית מבית המשפט העליון (בע"מ 919/15), שקבעה כי כאשר ישנה משמורת משותפת בין בני הזוג, שני ההורים יתחלקו באופן שווה בחובת המזונות (כך שהחובות יקזזו אחד את השני בצורה הדדית, ולמעשה יתכן ולא ישולמו מזונות כלל). עם זאת, חשוב לדעת כי בתי הדין הרבניים אינם מחויבים באופן עקרוני בפסיקה הזאת, היות ומדובר בפסיקה של בית המשפט העליון, שהיא מערכת דינים נפרדת מזו של בתי הדין הרבניים (בג״ץ עשוי להתערב בקביעות של בית הדין הרבני כאשר יש חריגה מסמכות חוקית לשיטתו, אולם לפי חוק יסודות השפיטה, הלכות עקרוניות של בית המשפט העליון אינן מחייבות בבית הדין הרבני). 

למשרד עורכי הדין יוסי הרשקוביץ ושות׳, ניסיון רב ועשיר בתביעות למזונות ילדים, ודיון בעניין זה בכל ערכאות הדיון השונות, לרבות נושאים הנלווים לכך.