היחס בין הסכם ממון לצוואה

אחת הסוגיות המגיעות לא אחת לפיתחו של ביהמ"ש, היא היחס שבין הסכם ממון לצוואה. במקרה ובני זוג עשו ביניהם הסכם ממון, ומלבד התנאים שקבעו בהסכם הנוגעים לתקופת חייהם המשותפים, קבעו גם הוראה נוספת, שלפיה במקרה של מוות של מי מהם, בן הזוג השני יירש את כל רכושו של הראשון. השאלה היא מה תקפותה המשפטית של הוראה זו? 

עניין זה נדון בפסיקה במספר פסקי דין, והוא אחד הנושאים הסבוכים בדיני המשפחה עם פסיקות שונות. אולם ניתן לומר כי הכלל הוא,  שהסדרים הנוגעים לרכוש בחיי הצדדים, צריכים להיעשות במסגרת הסכם ממון, ואילו הסדרים הנוגעים להסדרים רכושיים לאחר פטירת מי מהצדדים, צריכים להיעשות בצוואה כדין. חשוב להבין כי המסמך אחד אינו מייתר ברמה העקרונית את השני, ואין לבלבל בין המסמכים.

על מנת למנוע ויכוחים עתידיים, כדאי שלא להכניס בהסכם ממון סעיפים הנוגעים לפטירת מי מהצדדים, ולא להכניס בצוואה סעיפים הנוגעים לפרידת הצדדים.

צוואה הדדית

צוואה, מעצם טבעה, היא אישית ולא הסכמית, ולכן ממילא אינה מתאימה להסדרה בהסכם ממון. משום כך, כאשר בני זוג עורכים ביניהם הסכם ממון, ומעוניינים גם להסדיר את הנושא של חלוקת הרכוש לאחר מועד פטירתם, רצוי שיערכו ביניהם "צוואה הדדית", שהיא חריג לרעיון של צוואה כמסמך אישי.

האפשרות לצוואה הדדית נולדה בתיקון 2005 לחוק הירושה בסעיף 8א. הרעיון הוא להגן על רצון המנוח של בן הזוג שנפטר ראשון. בחוק נקבע כי בפועל אין אפשרות לשנות את צוואה שמוגדרת כצוואה הדדית של בן הזוג שנותר בחיים, לאחר מותו של בן הזוג שנפטר ראשון, אלא אם טרם חולק העיזבון של בן הזוג הראשון, או אם המבקש מחזיר את כל הרכוש שקיבל מהעיזבון לפי הצוואה ההדדית.