הליך הגירושין הוא לרוב הליך כואב, ומהווה סופו של קשר זוגי שהסתיים משום שהצדדים לא הצליחו להתגבר על מחלוקות או פערים כאלו ואחרים בינם לבין עצמם. לרוב אנחנו מדמיינים את הגירושין כהליך אדברסרי, עימותי, בו שני הצדדים נאבקים כדי לצאת כאשר ידם על העליונה, הן מבחינת הרכוש המשותף, הסדרי ראייה לילדים, גובה המזונות שישולם אם בכלל וכדומה. למעשה, מירוץ הסמכויות בגירושין בין בית הדין הרבני לבין בתי המשפט לענייני משפחה, באיזשהו מקום מתמרץ את הצדדים לפנות להליך האדברסרי כאשר היחסים עולים על שרטון, וזאת במקום לנסות ולהגיע לפתרון מוסכם או לשלום בית. 

עם זאת, גירושין יכולים להיעשות גם אחרת. כאשר שני הצדדים פועלים באופן רציונלי יותר ואמוציונלי פחות, הם לרוב מגיעים להסכמה כי אולי מוטב יהיה להם להיפרד האחד מן השני, אולם מוטב יהיה לו יעשו זאת בדרך מתורבתת ככל הניתן. פרידה שנעשית בהסכמת שני הצדדים, יכולה לחסוך התדיינות בבית משפט או בית הדין הרבני, שבה שני הצדדים מצויים בחוסר ודאות וכן כרוכה בעלויות התדיינות. כמו כן, פרידה בהסכמה היא במרבית המקרים הדבר הנכון עבור הילדים המשותפים, שהרי כך יוכלו הילדים לקיים קשר עם כל אחד מן ההורים, מבלי שההורה השני ינסה לחבל בכך. גירושין בהסכמה יכולים להיעשות בהתדיינות בין הצדדים לבין עצמם, בהליך גישור כזה או אחר וכדומה.

כאשר הצדדים מגיעים להחלטה על גירושין בהסכמה, הדבר הנכון הוא לנסח הסכם גירושין, שיסדיר את כל תנאי הפרידה בין הצדדים, לרבות חלוקת הרכוש שנצבר במהלך הנישואין, התייחסות לנכסים חיצוניים אם יש, הסדרי ראייה לילדים, גובה המזונות, הוצאות חריגות למזונות ועוד. הסכמי הגירושין מאושרים על ידי בית משפט או בית הדין הרבני, ולאחר מכן יש להם תוקף מחייב של פסק דין. למעשה קשה יותר לשנות את תנאיו של הסכם גירושין שאושר על ידי בית משפט או בית הדין הרבני, מאשר פסק דין שניתן לאחר הליך אדברסרי, שהרי ההנחה היא שהסכם הגירושין נחתם בין שני צדדים רציונליים המודעים למכלול הנסיבות, ולכן נדרשים טעמים מיוחדים כדי לשנותו.